fbpx

מאיירים בהשראת אצבעוני – כי כולנו ילדים

תערוכה לציון 67 שנות אצבעוני

החל מ-19 בדצמבר במרכז חדרים לתרבות יהודית ישראלית, קרית ספר 25, חיפה

שלום ילד, שלום ילדה,

אצבעוני נולד בדירת שלושה חדרים.

בחדר האחד גרה משפחת שיפרין – עולים חדשים מאנגליה. דניס היה מאייר ספרי ילדים.

בחדר השני גרה משפחת שיר, שושנה פסלת צעירה ומיכאל קצין בחיל האויר.

הסלון, המטבח, השירותים והמרפסת משותפים לשתי המשפחות.

במרפסת הקטנה, נולד אצבעוני.

קטלוג זה מעוטר בסקיצות שצויירו במחברת של דניס.

קוראים ומבקרים יקרים,

מרכז חדרים לתרבות יהודית ישראלית בחיפה גאה לארח את תערוכת אצבעוני – כי כולנו ילדים ולהיות שותף להקמתה, כמו גם לקטלוג המיוחד המופק לכבודה. הירחון אצבעוני, מאז היווסדו ריגש דורות של צעירים והשפיע לא מעט, אז כמו גם היום, על עיצוב דור העתיד של קוראים צעירים כקוראים פעילים ושותפים.

הילדות והילדים המקבצים אות לאות, משפט למשפט, הופכים לאיטם בעזרת אצבעוני וירחונים דומים לקוראים וכותבים רגישים, ביקורתיים וסקרנים. השיח המשפחתי בבית סביב סיפור מעניין שילדה קראה או נושא מסקרן שילד נחשף אליו מפתחים אותם כקוראים משכילים ומעשירים את שפתם.

תודה והערכה לשותפינו באגודת המאיירים הישראלית, במיוחד ליו”ר האגודה יודי מרטון על היוזמה ועל הביצוע ולרמי שיר עורך אצבעוני על התרומה להצלחת התערוכה לציון 67 שנים לאצבעוני שייסדו מיכאל ושושנה שיר ז”ל, הוריו של רמי.

אתם הקוראים מוזמנים לבקר במרכז חדרים וליהנות מהפעילות התרבותית הענפה שבו.

.דני שטיינר מנהל מרכז חדרים. שושי עידן סגנית מנהל

איך נולדה התערוכה?

התערוכה נולדה במקרה. אירית מאור, אמנית הבית המוכשרת שלנו, לא קיבלה את כרטיס החבר שלה באגודת המאיירים. היא התקשרה להתלונן, דיברה עם יודי, שהתלהב שהיא המאיירת של אצבעוני. כך נולדה התערוכה. תודה לכל המאיירות והמאיירים הנפלאים שנטלו חלק בארוע מרגש זה.

רמי שיר עורך עיתוני אצבעוני

תודה אישית ליודי, רמי, דני, שושי ומרכז חדרים.

מספרים עלינו בטלויזיה – “פותחים יום” ברשת

גם אני אצבעוני

שנת 1961 יום שני בבוקר, כיתה ב׳, שיעור ראשון עם המחנכת נחמה: ״ילדים מחר מיכאל שיר, עורך ומיסד אצבעוני, יגיע לכיתה לספר לכם על העיתון, מי מכיר אותו?״ חלק מהילדים הצביעו ומיד זכו למבטי הערצה משאר ילדי הכיתה, אני יודל׳ה מכפר גלים לא הרמתי יד.

חברי לכתה מהעיר הגדולה חיפה היו יותר אנשי “העולם הגדול” ובכלל זה היו בעלי היכרות מוקדמת עם אצבעוני. אלו היו הימים שלפני עידן הטלוויזיה, הסמארטפון, האינטרנט, המחשבים וכל מה שמודרני היום.

יום שלישי, המחנכת מכניסה את מיכאל שיר לכיתה, הוא פותח תיק עור חום גדול על השולחן של המורה, ושולף מתוכו עיתונים צבעוניים ומחלק לילדי הכיתה. ההתרגשות גדולה, רעש והמולה, והמורה נחמה לא משתיקה, היא מבינה את ההתרגשות…

העיתון מרגש, משעשע, מסקרן ומעניין ואני מת שהורי יעשו לי את המנוי רק 150 לירות ישראליות למנוי של שישה חדשים.

ואז חולקו הטפסים של ההרשמה, ואני מתכנן איך לספר להורי ולשכנע אותם לעשות לי מנוי. אני מגיע הביתה, לאחר הלימודים, שולף את העיתון מהתיק ומראה לאימי, שלהפתעתי בלי שום היסוס והתלבטות ממלאה את הטופס (בדיעבד מסתבר שהכירה את העיתון ורצתה שאקבלו).

אני מחכה ומחכה, ועוד יום עובר, והדואר באוטו האדום לא מגיע, אולי שכחו אותי, אוף… שבועיים עברו, ואבא שלי מגיע לארוחת הצהריים מהעבודה, אוחז בידו משהו מגולגל – ואימא שלי ששוטפת רצפה בבית צועקת ״יודל׳ה הגיע משהו בשבילך.״ – אצבעוני?!״ אני מתרגש ורץ על הרצפה השטופה מהחדר שלי.

״למה אתה דורך לי על הרצפה הרטובה, אתה לא רואה שרק כרגע שטפתי?״ גוערת בי אימי בחיוך מבין. ואני בישיבה מזרחית על המיטה – קורא בהתרגשות והכיף מתחיל…

עיתון אצבעוני אכן מרגש גם בימינו, עברו רק 67 שנים מ1952 השנה שבה “נולד”, והעיתון עדיין צעיר וילדותי,  ואנחנו באגודת המאיירים הישראלית החלטנו שגם אנחנו רוצים להתחבר אליו, ולחזור לאחור לילדות, ולאייר בהשראת חלק מהסיפורים הישנים הנאיביים והטובים של פעם. מי ייתן ועוד שנים רבות יזכו ילדי ישראל הצעירים ליהנות, בצד המסכים הרבים אליהם הם נחשפים, גם מהחוויה של פעם של ציפייה לעיתון המרגש שממתין להם בתיבת הדואר המוחשית שלהם.

יודי מרטון יו״ר אגודת המאיירים בישראל


אני מאשר/ת קבלת עדכונים, פרסומים, הטבות ומבצעים

Call Now Button
צרו קשר
close slider

דילוג לתוכן